"ותרו על סיפור העבר שעוצר אתכן מללכת קדימה. ספרו לעצמכן סיפור חדש שאתן מוכנות להקים וליצור".
אופרה וינפרי
כמה סיפורים אנחנו מספרות.ים לעצמנו כשיהיה לנו נוח יותר בתוך הכאב שלנו?
כמה סיפורים אנחנו נזכרים מהעבר ונותנים להם מקום של כבוד כתירוץ לדבר שלא ניתן להתמודד איתו?

לפעמים הפחדים שלנו מוצדקים, ולפעמים הם נשענים על הסיפורים הקטנים שלנו – הילד.ה שהיינו.
לאן שלא נפנה, לאן שלא נלך, הילד.ה הקטן.ה שהיינו איתנו.
חלקנו הצלחנו לתת לילד.ה הזה מקום , מקום מרגוע, וממשיכים בדרכנו.
חלקנו מביטים כל בוקר במראה ורואים את הילד ההוא הקטן או הילדה שהיינו.
הילדים שבנו לפעמים מונעים מאיתנו להתקדם, לפרוץ, להגיע למלא הפוטנציאל שלנו , בגלל חוויות, פגיעת שחווינו בילדות, ובמקום להצליח להתגבר ולצעוד קדימה אנו נמשכים חזרה לעבר, חוששים ממה יהיה, מתגובות, מעצמנו ונותנים להם לאחוז בנו כמו בחבל בלון המבקש לעוף לשמיים, לעננים, למרחבים.

לעיתים אנחנו פשוט צריכים לקחת רגע בזמן, לתת לילד.ה שבנו לשבת לידינו ולשוחח איתם. לומר מה קשה לנו, איפה הם שמים לנו רגליים או חוסמים את הדרך – זה קשה.

לסלוח להם

ולסלוח לנו.

לחזור להתיידד איתם, במבט בוגר , לחבק אותם ולתת להם את המקום אליו הם שייכים בליבנו. לתת להם יד, להתחיל לצעוד שוב קדימה, לעבר החלומות שלנו – יחד!